<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער חמישי</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ומים אחרונים שהם חובה לשמור עצמו מן הנזק, אינו מברך עליהם כמו שאינו מברך בכל זמן שהוא מתרחק מן הניזקין. וכל שכן במים אמצעיים שאינן אלא רשות והני מילי באמצעיים שבין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה שהם חובה, כתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שהוא חייב לברך מפני שאינו רשאי לאכול עד שירחץ ידיו. ומכל מקום אינו מברך על נטילה אלא על רחיצה שאינן צריכין כלי. ואני תמיה אחר שהוא צריך לרחוץ מפני שהוא רוצה לאכול בשר, מפני מה קראום חובה ולא קראום מצוה, ואיפשר מפני שאינם קבועים כראשונים כי הראשונים אף על פי ששמר ידיו ולא הסיח דעתו מהם או שאוכל במפה, אפילו הכי צריך ליטול על כל פנים, מה שאין כן באמצעיים אפילו בין תבשיל לגבינה שאילו ביום אינו צריך למים כלל, אלא אם רואה שלא נדבק מתבשיל ראשון כלום על ידיו מותר לאכול בלא נטילת ידים. ולפיכך מסתברא לי שאינו צריך ברכה כלל אפילו בין תבשיל לגבינה, וכן נהגו. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן. ולענין מים אחרונים שאמרנו שאינן טעונין ברכה, נמצא למקצת הגאונים ז"ל שאמרו שהן טעונין ברכה וכן דעת הראב"ד ז"ל. והדין נותן שהרי מים ראשונים ואחרונים מוהתקדשתם והייתם קדושים למדום כדאיתא בברכות בפרק אלו דברים (נ"ג, ב'). ונראין דברי הראב"ד ז"ל שהטיל שלום בין דברים אלו ואמר שהמים האחרונים שאין בהם אלא משום מלח סדומית ודאי אינן אלא חובת שמירת הנזק ולפיכך אינן טעונין ברכה, אבל מי שנוטל כוס של ברכה לברך אם אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ידיו קודם שיברך, וכמו שאמרו (ברכות נ"ג, ב') כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. ופירש הוא ז"ל דבר מזוהם כל שהוא לח שמסתרך בידים אבל [אכל] דבר יבש אין כאן זיהום ואינו צריך כלום. ויש מפרשים שכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם, וכל דבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמרינן בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה. ומברך על רחיצת ידים לפי שאינן צריכין כלי אלא רחיצה בעלמא כדי לקדש ידיו ולברך. וכן הדברים מוכרעים ממקומם שלא נאמרו דברים [שם] בפרק אלו דברים אלא מחמת הברכה, דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתני', והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני ה' אלהיכם זו ברכה וכן בדין שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
<h2>דף קו:</h2>
שנינו בברייתא בפרק כל הבשר (ק"ו, ב') כל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת ידים לחולין, ולקדוש ידים ורגלים במקדש. ושנינו במקואות (פ"ט, מ"ב) אלו חוצצין באדם, גליד שחוץ למכה והרטיה שעליה, ושרף היבש, גלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הצפורן, והמלמולין וטיט היון, וטיט היוצרים וגיץ יוני, אי זהו טיט היון, טיט הבורות, דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון, טיט היון כמשמעו, ר' יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקה, פירש בערוך, מרקה, טיט היון שמערבין בו דברים אחרים לחזקו, דכתיב ובתמרוקי הנשים, ויש אומרים טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן בו כלים שנסדקו. ובבית הנשים בשער הטבילה אכתוב בו יותר בעזר העוזר, ואבאר שם [כל] דיני החציצה. וצבעים שידיהם צבועות כיון שדרכן בכך, אין מקפידין ואינו חוצץ, דכל דבר שאינו מקפיד [עליו] אינו חוצץ, דבקפידא תליא מילתא, וכדתנן (שם מ"ג) דבר המקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ, ולפיכך יש דברים שחוצצין בטבילה באדם, ואין חוצצין באשה, ויש חוצצין באשה ואין חוצצין באיש, כדאיתא במקואות (שם), ויש חוצץ באשת איש ואינו חוצץ בפנויה, כמו שיתבאר שם בשער הטבילה בעזר העוזר. וגרסינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ח, ב') רבב שעל בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ. וצואה שתחת הצפורן אינה חוצצת, שאין אדם מקפיד עליה ועוד שאינה מהודקת כל כך, ותנן במקואות (פ"ט מ"ד) אלו שאין חוצצין באדם, צואה שתחת הצפורן, שאין חוצצין אלא הדברים שהן נדבקים ביותר, שמונעין ביאת המים כטיט היון וכיוצא בו.
והסח הדעת פוסל את הידים וצריך לחזור וליטול. דגרסינן ביומא פרק אמר להם הממונה (ל', א') תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין [מים] נוטל ידו ונכנס ויושב במקומו, דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידעי דאנינא דעתיה.
